אז מה הסיפור שלהם?
למה בני נוער לא רוצים לפתוח את המצלמה בזום
והאם באמת זה נכון להכריח אותם
או שאולי אולי..
זה יכול..
לפגוע בהם?
אז נכון..
הם גם רוצים לעשות בינתיים דברים אחרים (לראות טלויזיה, להיות בווטסאפ, אינסטאגרם, להכין קפה או לאכול..)
הם גם רוצים להישאר בפיג׳מה
הם גם רוצים להקשיב לשיעור כשהם עדין במיטה ולא בא להם לצאת
ואולי אפילו הם גם רוצים להמשיך לישון ושיחשבו שהם שם..
אבל
יש עוד כמה סיבות
קצת יותר רגישות ועמוקות
שאולי לא חשבנו עליהן
ושהייתי רוצה שכל הורה/ מורה ישמע
לפני שמכריחים אותם לפתוח את המצלמה…
הנה לקט מהן שעולות בטיפולים איתם:
“רב הזמן אני לא בכלל לא מסתכלת על המורה אלא על עצמי..
“זה כמו להסתכל במראה כל היום..
ולראות את החצ’קונים שלי..”
“ואם קמתי בבוקר עם שיער שלא מסתדר בכלל בא לי למות…״
“פתאום גיליתי שהאוזניים שלי ממש גדולות ושהגבות שלי לא סימטריות ואני בטוח שכולם מסתכלים על זה כל הזמן וצוחקים..”
״ההרגשה שיכולים לראות רק אותי על כל המסך
מעוררת בי ממש תחושת חרדה..״
״ממש לא בא לי שכולם יכנסו אלי לחדר ויראו איך הוא נראה
מיד רואים מי גר בבית פרטי
ומי גר ב״סתם״ דירה..
וזה ישר מוריד לי נקודות..״
״לפעמים כשמכריחים אותי אני פותח את המצלמה
ומראה בערך רק את התקרה והמצח שלי
רק שירדו ממני..
אבל אפילו אז אני עסוק כל הזמן במה רואים ולשמור על זווית המצלמה..״
“כשהמצלמה פתוחה אני כל הזמן עסוקה באיך אני נראית ולא בשיעור..״
אז מה אומרים
להכריח או לא להכריח אותם לפתוח מצלמה?
נזקים לדימוי וערך עצמי כבר אמרנו?
אז מה אנחנו יכולים לעשות
בינתיים
רק להיות קצת יותר רגישים אליהם
להשתדל להכיל ולהבין קצת יותר
ולא לחשוב שתמיד זה נגדנו המבוגרים
אלא פשוט בעדם..
אה כן..
והמורים?
תעבירו את זה גם להם?
ועכשיו..
הם מתבאסים לחזור לביס
לרדת מהטרנינג שלא נפרדו ממנו בחודשים האחרונים
ומפחדים למדוד את הג׳ינס
ולפגוש שוב את החברים עם מלוא גופם והדרם..
גיל לא פשוט בכלל…
בתמונה להמחשה:
אז אם פתחנו כבר מצלמה..
עדיף ככה או ככה
